הצעת קונסיגנציה יכולה להיראות רווחית יותר משום שהמותג מקבל נתח גדול יותר מכל מכירה קמעונאית לעומת סיטונאות. המכנה החסר הוא המלאי שהוצב בחנות: רק היחידות שנמכרו מפעילות את תשלום הקונסיגנציה, בעוד שהמותג מימן את כל ההצבה.
מסירה אינה אירוע התשלום
בהסדר קונסיגנציה, הקמעונאי מחזיק בסחורה למכירה בעוד שהבעלות נשארת אצל המותג עד לאירוע המכירה המוסכם. לכן שליחת רובוט בישול לחנות אינה אומרת שהקמעונאי חייב את מלוא המחיר הסיטונאי עבורו.
רכישה סיטונאית מחייבת יוצרת התחייבות אחרת: הקמעונאי רוכש את הסחורה בתנאים המוסכמים. תנאים אלה עשויים לכלול אשראי, ולכן סיטונאות אינה אומרת אוטומטית תשלום במזומן בעת המסירה. ההבדל הוא אם התשלום תלוי בכך שהקמעונאי ימצא לקוח קצה. יש להעריך הסדר מכירה או החזרה לפי תנאיו, ולא להתייחס אליו כרכישה ללא תנאי.
השוו את ההצבה באותו מועד התחשבנות
דוגמה היפותטית — הנתונים ממחישים את החישוב בלבד; הם אינם הצעת מחיר שלנו או מחירי שוק.
נניח שמותג מציב 20 רובוטים שעלו לו $180 כל אחד. לפי הצעת קונסיגנציה היפותטית, המותג מקבל $280 לכל יחידה שנמכרה; לפי הצעת סיטונאות מחייבת היפותטית, הקמעונאי משלם $240 עבור כל יחידה עד מועד ההשוואה. התעלמו ממס, מסירה וחיובים אחרים, והניחו שאין החזרות.
אם הקמעונאי מכר עד אותו מועד שמונה יחידות בקונסיגנציה, המותג מקבל $2,240. הוא התחייב במקור ל-$3,600 עבור כל 20 היחידות, ועדיין מחזיק ב-12 יחידות בעלות מלאי של $2,160. לפי הצעת הסיטונאות המחייבת, הוא מקבל $4,800 עבור ההצבה.
המלאי בקונסיגנציה שלא נמכר אינו אובדן אוטומטי: ייתכן שיימכר בהמשך. אבל עדיין לא נוצר ממנו מזומן. התקבול הגבוה יותר של $280 למכירה אינו מחזיר את המזומן עבור כל ההצבה מהר יותר מהרכישה המחייבת ב-$240.
עבור כל הצעה, חשבו את המזומן שישולם עד אותו מועד באמצעות מספר היחידות הצפוי להימכר, ואז הציגו ליד סכום המזומן את עלות המלאי שעדיין בבעלותכם.